זו אחת הארוחות הראשונות שאימצתי. בעצם, זו אפילו לא ארוחה, אלא מנה. המנה העיקרית היא הציר המרכזי כאן, וסביבה כוכבי לכת משתנים. כל הילדים שלי מתים על הארוחה הזו, אבל עבור אחד מהם, זו הארוחה בהא הידיעה. כך היה מקטנות. תמיד תמיד זו הארוחה שהוא ביקש, וגם כשלא ביקש, זו הארוחה שקיבל כשידעתי שזו השעה שלו: בחזרה מטיול, בחזרה ממשחק, בחופשה מהצבא, בביקור הורים בצבא, ביום ההולדת. ואפילו, כשחזר מהמלחמה הארורה ההיא. כבר לא ילד.
בשיחה הראשונה בה הודיע כי סוף סוף הוא מגיע הביתה — אחרי שלושה שבועות נוראיים של נתק ואימה — שאלתי אותו מה להכין, למרות שידעתי את התשובה. רק מתוך משאלה נאיבית להחזיר את הגלגל אחורנית. לשמוע את התשובה שמותירה את הסדר על כנו. היש בכוחו של מאכל אהוב שמחזיר אותנו למטבח המשפחתי האוהב, לשנות הילדות התמימות, לאתחל אותנו מחדש?
נשימה עמוקה.
אז מה המנה?
שניצל עגל בתוספת פסטה עם פסטו. זהו! לא נשמע ביג דיל אבל יש משהו באמת נפלא באלכימיה של המנה הזו.
בתפריט הארוחה שמפורט פה, והוא השני בסדרת הארוחות המשפחתיות, המנה האהובה משולבת בשתי מנות עוגן משפחתיות אהובות נוספות, למרות שכפי שציינתי, את נער הפסטו, הן לא כל כך מעניינות.
התפריט
מרק העגבניות, אגב, הוא וריאציה עדכנית שלי על מרק מספרה של רות סירקיס ״מהמטבח בהנאה״ אותו אני מכינה, אם אספור, כבר 30 שנה! ולקינוח — קראמבל תפוחים, מנה קלה וכיפית, ביתית ואהובה על כולם.
