יום העצמאות

את הפוסט הזה, לכבוד יום העצמאות, אני מקדישה לסבא וסבתא שלי, חיים ומניה סלבין. הוא ממייסדי תעשיית הנשק של מדינת ישראל, היא מראשוני חברת החשמל בישראל ופמינסטית דגולה. ציונים מעוררי הערצה, אנשי עבודה, השכלה וקידמה, ליברלים וחופשיים. הם מודל בציונות עליו גדלתי. סבא וסבתא לתפארת מדינת ישראל, שזיכרונותיי מהם כוללים, איך לא, גם אוכל.

סבא שלי, חיים סלבין (1902-1980), נולד ברוסיה, הוסמך כמהנדס חשמל במוסקבה והיה פעיל ציוני. בשנת 1924 נשלח למאסר בסיביר בשל פעילותו הציונית והצליח להימלט לארץ ישראל. בחור צעיר בן 22 עזב אחריו אשה צעירה (סבתי), משפחה ומולדת אליהם לא שב עוד לעולם ואת רוב בני משפחתו לא ראה עוד.

עם עלייתו לארץ, חדור מוטיבציה ציונית להביא להקמת מדינה חופשית ועצמאית לעם היהודי הנרדף, השתלב בחברת חשמל, השתתף בהקמת תחנות הכח בטבריה ובנהריים ואותה גם ניהל לאחר מכן, עד לחורבנה בשטפון. במקביל, היה פעיל בארגון “ההגנה” ועסק בתעשיית הנשק הבלתי-לגאלית ביישוב היהודי. בשנים 1939-1944 היה חבר בהנהלת תחנת הכח רידינג ובהנהלת תעשיית הנשק של ארגון ההגנה. ב- 1944 מונה למנהל התע״ש במחתרת והקים את רשת הנקודות לייצור נשק בסליקים. כולל בתחנת רידינג עצמה. בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה זיהה סבי את הפוטנציאל שברכישת מכונות לייצור נשק בארה״ב שלא היו דרושות עוד, ונחשבו לגרוטאות. הוא נשלח לארה״ב בהוראתו של בן-גוריון ובמשך קרוב לשנתיים עסק ברכישת מכונות לייצור נשק והברחתן לארץ במבצע שקצרה כאן היריעה מלתאר את המורכבות וההרואיות שלו.

הוא שב לישראל ב-1946, עסק בקדחתנות בהעצמת תעשיית הנשק המחתרתית ועם פרוץ מלחמת העצמאות מונה שוב לעמוד בראש התעשייה הצבאית וניצח על הקמת מפעלים חדשים, בהם התבצע ייצור סדרתי של אמצעי לחימה. בזכות פועלו ותרומתו הוגדר סבי כאחד מהאנשים שבזכותם ניצחה ישראל במלחמת העצמאות.

במישור האישי, בצד גאונותו הטכנית והארגונית, נחשב סבי לאיש קשה, דבק במשימותיו ואינו מתפשר, א-פוליטי לחלוטין, אינו ניתן לקניה ואומר את דעותיו ביושר ובכנות שלעיתים לא נעמו לשומע, כולל תפיסותיו הסוציאליסטיות בנושא זכויות עובדים וזכויות הפרט. הנאות החיים היו ממנו והלאה וחי בצניעות ספרטנית.

כסבא, חיים סלבין היה סבא אדיר. רב רושם והדר. סבא ארך רגליים. ממעט בדיבור אבל מילותיו יקרות. תמיד שקוע בעבודה או בקריאה ולא משחית את זמנו. בעת ביקוריי אצל סבי וסבתי הוא נהג לקחת אותי איתו לצעדת הבוקר שלו. מביתם בפרישמן ליפו, דרך רחובות תל אביב של אז. איש גדול פוסע בצעדי ענק ובנחישות אל היעד וילדה קטנה רצה אחריו, מנסה לעמוד בקצב.

סבתא שלי, מרים מניה סלבין (1904-1990). נולדה ברוסיה וסיימה לימודי הנדסת חשמל בהצטיינות במוסקבה. שם הכירה את סבי. אישה קטנה בעלת חזות שברירית מטעה. היא הייתה הסטודנטית היחידה להנדסת חשמל במוסד לימודיה ומהנדסת החשמל הראשונה בחברת חשמל ישראל. עם עלייתה לארץ בשנת 1924 השתלבה בחברת חשמל והתעקשה למלא תפקידים גבריים בשטח ובחדרי הייצור ועשתה למנהליה בית ספר בפמיניזם, מגובה בתפיסות סוציאליסטיות על שוויון נשים וגברים. הייתה האישה הראשונה שקיבלה רישיון נהיגה בישראל וכיהנה במשך שנים ארוכות כמהנדסת בכירה בחברת חשמל.

והיה לה סטייל, לסבתא שלי. היא התלבשה בצניעות מינימליסטית אך באלגנטיות, אהבה לפגוש חברות בבתי הקפה הטובים של תל אביב. עם פרישתה, היו לה היכולת והרצון ליהנות מהחיים בגדול, אך עם סבא שלי זה לא היה כל כך באג׳נדה.

במישור הפרטי, חיים ומניה היו סבא וסבתא לתפארת מדינת ישראל. הם גרו בדירה קטנה בעיר הלבנה. דירה שרק בדיעבד אני יודעת להעריך את סגולותיה העיצוביות. מינימליזם, פשטות ופונקציונליות: הסלון — זהה בגודלו וחשיבותו לחדר העבודה (העבודה הייתה חשובה יותר מהמנוחה); המטבח — קטן ולבן, ספון פורמייקה, עם תנור גז, כיריים חשמליים ומקרר קטן; חדרי השינה פנו לגזוזטרה גדולה, ובה ארגז מסע גדול הצופן בחובו הפתעות וסודות מארץ רחוקה. מהמרפסת הזו יכולתי לשוחח עם חברותיי בבניין הסמוך.

כמי שנולדה וגדלה ברחובות, הביקורים בתל-אביב היו מלאי תענוגות. בוקר עם סבתא בברכת גורדון. קפה עם החברות של סבתא ברוול. הן שתו קפה או תה. אני קיבלתי גזוז. ביקור קבוע בחנות הצעצועים הכי שווה בתל אביב — צעצועי יהודה. הריטואל היה שסבתא הייתה מודיעה חגיגית ליהודה, בעל החנות המאושר, שייתן לנו את הצעצוע החדש והשווה ביותר בחנות. גלידה אמריקאית ראשונה. מילק שייק, ועוד.

סבתא שלי האהובה והמדהימה הייתה הסבתא הכי דואגת ומפנקת בעולם, אבל לבשל לא אהבה וגם לא כל-כך ידעה. גם היא, כמו שסיפרתי מקודם, הקדישה את חייה לקריירה. מזל גדול שבכלל הולידה את אבא שלי. בן יחיד שגדל בפועל אצל הוריה של סבתי.

אחת התובנות המדהימות שלי מבית סבי הוא שתמיד אכלו שם את אותו אוכל בשינויים קלים בין העונות. היה תפריט קבוע לימי החול ותפריט קבוע לשבתות עם הנכדים, וזהו. כל יום באותן שעות, טקסים קבועים, של אותן המנות. אני תוהה לעצמי – שיממון קולינרי, או שלווה שנובעת מהסתפקות במועט?

לתפריט השבת המיוחד שסבתא שלי הכינה לכבודנו עוד אתייחס בפוסט נפרד, אבל כשהכנתי את הפוסט הזה נזכרתי במנה הקבועה של סבא שלי בחודשי הקיץ החמים: כוס של בורשט – חמיצת סלק קרה, עם מעט שמנת במרכז. הבורשט היה קנוי כמובן, בקבוק של ״עסיס״, למיטב זכרוני. לא הייתה ארוחת צהריים קיצית ללא הכוס הזו!

אז לכבוד יום העצמאות, הכנתי בורשט סלק. התבססתי על מתכון של קלודיה רודן, הגורו של הבישול היהודי, והוספתי טוויסט קטן שלי בתבלינים. הגשתי את הבורשט לילדיי, שוחחנו על סבא וסבתא שלי ואני יודעת שצרבתי משהו בזכרון שלהם, כי אוכל, כמו תמיד, מתחבר אצלי לזכרון, הענקה, והעברה של מורשת.