בשנת הקורונה הסטודיו היה לי עוגן ומפלט. הקרבה אל הבית והעבודה האישית הפכו את הסטודיו למרחב מוגן. זמן שהוקדש בימים כתיקונם לפעילויות שונות, תועל אף הוא אל הסטודיו ואל היצירה. בצד הקשיים שליוו את השנה הזו, מדובר בשנה מיוחדת ומשמעותית. שנה שטלטלה את המובן מאליו. צמצמה אפשרויות מסוימות והעמיקה אחרות.
בנקודת הזמן הזו, ובתחושה ששנת הקורונה עומדת להסתיים, הרגשתי צורך לעצור רגע, להביט, לתעד ולשמר. רציתי גם מבט נוסף, לא שלי. בחרתי להזמין אל הסטודיו את דן פרץ. צלם שאני מאוד אוהבת ומעריכה את עבודתו. כנסו רגע לאתר שלו, ותבינו. הכרתי את דן בעבר כשהוא ורונית ורד צילמו למדור שלהם ב- ״הארץ״, ״פינת אוכל״, את פרויקט קלארה פיטרס, ומאז ידעתי שיום יבוא ואזמין אותו שוב.
החודש זה קרה והתמונות כאן לפניכם. מבט אחר ואוהב על הסטודיו, על התהליכים שהופכים בוץ לכלי. הקסם הזה. המבט של דן, הרגישות והאהבה שלו ליצירה וחומר, האור הסר למרותו. רגעים שאנצור.
