על הזכות לחיות ביופי — רשמים מביקור ביפן

מלווה אותי תחושה מתמדת שכל שדרוש לי להשלמת פערים במשימות הוא שבוע חופש. שבוע בבית לתפור משימות קטנות. רצה הגורל, האכזר, שבחסות התרחבות המלחמה לאיראן, אכן אני בבית כבר שבוע ימים. אלא שהסתבר כי חוץ מזמן דורשות המשימות גם מסוגלות. מסוגלות שרחוקה ממני מאוד בתפקוד הנמוך שמשרה עליי המלחמה. זו המלחמה שמתנהלת כבר שנתיים על ידי ממשלה מופקרת, מנותקת וחסרת אחריות ולב. ממשלה המותירה את חטופיה בשבי, את חייליה בשדות מטעני הנפץ ואדישה לחלוטין לחיי אזרחיה הכלואים בארצם או מוגלים ממנה.

בשורת המשימות לשעת חופש או חרום מככבים פוסטים שלא הספקתי להעלות ובראשם פוסטים מנסיעות. שלוש נסיעות מחכות על המכתבה. ממילנו לציריך, יפן – היילייטס ואנגליה- בין הכפרים. לשלושת הנסיעות, שהתרחשו כולן לאחר השביעי באוקטובר, מכנה משותף ברור. החיפוש אחר שלווה, יופי ומרחב חיים נורמלי. יעד שרק הולך ומתרחק מאיתנו. כל כך מתרחק שאני מודאגת לחשוב שאולי כבר נאמר נואש. שנפסיק לייחל לחיים טובים ויפים ללא שפיכות דמים ושכול.

ביפן ביקרנו, לראשונה!, בנובמבר 2024. נסענו לשבועיים. פרק זמן קצר ביותר שמותיר אפשרות רק לגעת, לטעום מהשפע שיש למדינה הזו, לתרבות שלה , לטבע ולאנשיה להציע. זה לא פוסט הדרכת טיולים כי אני לא מתיימרת. אנחנו בחרנו לבקר בטוקיו, בקיוטו, בהאקונה ובנאושימה ואני שמחה על המסלול שעשינו. לו יכולתי להאריך את הביקור לשלושה שבועות הייתי בשמחה מקדישה גם זמן לאזורים הכפריים של יפן.

(מתעדת הפסקה מתודית להליכה לממ״ד)

השהיה ביפן לאחר שנה במלחמת אוקטובר היתה מרפא לנפש. המרחב היפני שקט, מכבד, אסתטי באופן שעוטף אותך מכל כיוון. המרחב הציבורי שיייך לכולם, ועל כן לא מצפצפים, לא מדברים בטלפון, לא זורקים אשפה, לא נדחפים בתור ובכלל מאוד אדיבים ומסבירי פנים. ההשפעה של שהיה במרחב כזה מטלטלת בעצמתה.

ביפן שאת האסתטיקה שלה אהבתי מאז שהתוודעתי אליה הבנתי שאסתטיקה ויופי הם שפה שהיפנים דוברים מינקות. שאסתטיקה אינה פרויוולגיה, היא זכות בסיסית ושהעיסוק ביופי ואסתטיקה אינם שוליים ומיותרים, הם משמעותיים מאוד לחווית החיים שסביבנו.

האסתטיקה היפנית מחוברת לטבע. התפיסה כי האלוהות נמצאת בטבע ועל כן על הטבע להשתלב בחיינו נוכחת בכל פינה לצד הכבוד הניתן למסורות. מסורות של קולינריה וקראפט. וכמובן כמובן, קרמיקה. הביקור ביפן הוא גן עדן לחובבי קרמיקה.

והאוכל היפני. שבועיים של נסיון לטעום כפי יכולתי ועדיין לא לגרד אפילו את קצה הקרחון. איזה מטבח מטורף בטעמיו, ביופיו ובתבונתו!

אלבום התמונות שפרשתי כאן מאפשר הצצה לחיים יפים. כרגע, של אחרים.

ארוחת הבוקר היפנית היא חלום. חלום של יופי, טעם וטקסיות.
מסתבר שהסטורית ארוחת הבוקר זכתה למיקומה המרכזי מאחר ובערב, בהעדר חשמל, חשוך ועל כן הבישול וההכנות התמקדו בבוקר. 
החסרון היחידי של ארוחת בוקר כזו הוא שנדרש זמן ממושך לאושש את התאבון לאחריה .

טיול יום מטוקיו למשיקו וביקור בסטודיו של שוג׳י המדה

משיקו היא עיירה שכולה קרמיקה. העיירה הוקמה על ידי שוג'י המדה (1894–1978), דמות איקונית לכל העוסקים בקדרות סטודיו. חמד הקים הקים את הבית והסטודיו שלו במשיקו שם עבד רק עם חומרים מקומיים – חימר, זיגוגים וכלים שייצר בעצמו. המדה למד קדרות במכון הטכנולוגי של טוקיו יחד עם קוואי קנג’ירו, שגם בביתו שהיה גם הסטודיו שלו ביקרתי בקיוטו. המדה היה מהדמויות המרכזיות של תנועת המינגיי. תנועה שקידמה את האמנות העממית והשימושית, הקראפטֿ . כאן תוכלו לקרוא עוד על התנועה, זה מעניין ורלוונטי מאוד לעוסקים ומתעניינים בקראפט, הן מבחינה עיצובית והן מבחינה חברתית, כלכלית . המדה היה האומן הראשון שהוכר כ׳אוצר לאומי׳ על ידי ממשלת יפן.

המדה הושפע עמוקות מעבודותיו של הקדר הבריטי ברנרד ליץ’ (גם עליו בפוסט הבא) והשנייים עבדו ביחד ושיתפו פעולה לאורך שנים ארוכות- כולל שנות מלחמת העולם השניה ומהווים על היום מודלים להשראה לעוסקים בקדרות עכשווית.

במשיקו נמצא גם מוזיאון לקרמיקה שמציג את עבודותיו של המדה. בעת ביקורנו הוצגה שם תערוכה מרגשת של עבודותיו של המדה ובנו, ממשיך השושלת-שינסאקו המדה.

בביתו של הקדר קאווי קנג׳ירו

גם יפן ידעה מלחמות נוראיות וההסטוריה שלה רצופה אלימות ואכזריות. בתום מלחמת העולם השניה הנוראית, קמה ממשלה חדשה שהובילה עידן חדש, ללא מלחמות ועם פתיחה למערב. מצאתי בכך תקוה לאפשרות של שינוי. מי יתן וגם אנחנו נמצא את הדרך לחדול ממלחמות ולחיות חיים של הומניות, חמלה, תרבות ושגשוג.

וראשית לכל, לא נפסיק לדרוש להחזיר את החטופים ואת החיילים לבתיהם. עכשיו.